<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער ד'</h1>
<h2>דף צב.</h2>
תנן התם בהמוכר פירות, המוכר פירות ולא צמחו אפילו זרע פשתן [אינו חייב] באחריותן, פירוש כשמכרן סתם ולא פירש אם לזריעה אם לאכילה, ולוקח זרען ולא צמחו, אפילו זרע פשתן, כלומר לא מיבעיא פירות דאיכא דזבין לזריעה ואיכא דזבין לאכילה, אלא אפילו זרע פשתן דרוב הפשתן הנקנה לזריעה, אפילו הכי כיון דאיכא דזבני לאכילה אינו חייב באחריותן דמצי אמר ליה לאכילה מכרתיו לך, דלא אזלינן בממונא בתר רובא. וזרעוני גנה שאין נאכלין חייב באחריותן. ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותן אפילו הנאכלין. וכשאמרו שהוא חייב באחריותן כתב רבינו חננאל דמיירי כשמתברר שהיו רעים, כגון (שהיו) [שבאו] בקיאים ואמרו שלא היו ראויין לזריעה, כי פירות כאלו אינן מצמיחין, דאז לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. ומ"מ אם הקרקע בדוקה והשנה כתקנה, שאין לתלות הדבר אלא בזרעים, בהן תלינן הריעותא ואפילו יאמרו הבקיאים שהן יפין. וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה לו דמי זרעים, ולא אפילו דמי עצים בעלמא, ואע"פ שאי אפשר להחזירם לו שהרי זרען ועל דעת כן מסרם לו המוכר, וכל שהמקח בטל ולוקח זה לא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. והכי תנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [ל"ז ע"א], השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם מה שאכלו אכלו ומחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו [ויחזיר להם את הדמים] ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או נתנוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה. ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא נסך, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים. ומדקתני במתניתין וזרען ולא צמחו חייב באחריותן מה הוא נותן לו דמי זרע. (אלא) מהא שמעינן בהמוכר פרקמטיא לחבירו להוליכה למקום רחוק ומצא בה מום או אונאה המבטלין את המקח, דמוכר מחזיר הדמים ללוקח, ואינו יכול לומר לו הבא פרקמטיא שלי, דא"ל לוקח אתה גרמת לי להוליכה לאותו מקום. והדין אמת הוא כמו שכתב הר"ם פי"ו. וכן הודה הראב"ד. ואפילו נגנב או אבד אחר שהודיעו, הרי הוא ברשות מוכר. ואם לא הודיעו שיוליכנו שם והוליכו ה"ז ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו.
ואמרינן התם, המוכר שור ונמצא נגחן, אמר שמואל יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. ואסיקנא כשהוא אדם הקונה לחרישה ולאכילה. אבל אם הוא אדם הידוע שקונה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות.
<h2>דף צב:</h2>
גרסינן פרק המוכר [צ"ב ע"ב], עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס, פירוש משחק בקוביא, הגיעו. או זולל וסובא וכיוצא באלו, אינו יכול להחזירו, שכולם בחזקה זו הם. אלא דוקא אם פירש. [לסטים] מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך, כלומר אומר לו הלוקח למוכר הרי שלך לפניך, הואיל והמלך תופסו בכל זמן. והא דאמרינן בפ"ק דקידושין [י"א ע"א], נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי אמרת ליסטים מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו, פירש רבינו תם קלא אית להו, וכיון שלא יצא עליו קול אינו מהם ואין חוששין. והראב"ד ז"ל הלך בענין אחר.
<h2>דף צה:</h2>
ואסיקנא דהיכא דא"ל מרתף של יין וא"ל למקפה, נותן לו יין שכולו יפה. מרתף זה של יין ולא א"ל למקפה, נותן לו יין הנמכר בחנות. מרתף זה של יין וא"ל למקפה, נותן לו יין שכולו יפה, ומקבל עליו עשר קוססות למאה. מרתף זה ולא א"ל של יין, אפילו כולו חומץ הגיעו. ומרתף של יין סתם, ולא א"ל למקפה, אסיקנא דמקבל עשרה קנקנים בכל מאה שלא יהיה יינם טוב אלא כבר התחיל להשתנות. יותר על זה לא יקבל.
<h2>דף צו.</h2>
איתמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה, אמר רב כל שלשה ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח, ושמואל אמר חמרא אכתפא דגברא שויר. פירוש כגון שטילטלו הלוקח והביאו בכתיפו מרשותו של מוכר. ומתוך הטילטול הוא מחמיץ, ומיד הוא ברשות לוקח. והלכתא כשמואל ביין. והילכך הא דשמואל מיירי כשקנקנים [הם] דמוכר, ובדלא א"ל למקפה. ואי בקנקן דלוקח, אע"ג דא"ל למקפה, כמו שכתבנו למעלה. וכ"כ רי"ף ז"ל. אבל המוכר חבית של שכר, אע"ג דטילטלו הלוקח, הלכה כרב דכל שלשה ימים ברשות מוכר, שהטילטול אינו מזיק לשכר. והיינו דעבד רב יוסף עובדא כותיה דשמואל ביין, שהטילטול מזיקו ומיד הוא ברשות הלוקח, ובשכר עבד עובדא כרב (וכל) [דכל] שלשה ימים ברשות מוכר, שהטילטול אינו מזיקו. והר"ם כתב גבי דין שכר, שהקנקן של מוכר.
<h2>דף צז:</h2>
תנן התם פרק המוכר פירות, המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב המוכר באחריותו. ואוקימנא בשנתנו הלוקח בקנקניו, דמשהערה לקנקנו הוא גרם הקיהוי והחימוץ. אבל בקנקנים דמוכר יאמר לו הלוקח הא יינך והא קנקנך. ואפילו בקנקנים דמוכר נמי דוקא כשאמר הלוקח שהיין היה צריך [לו] לתבשיל, שהוא דרך שמסתפק ממנו מעט מעט, והוי כאילו התנה עמו שיעמוד עד זמן גדול. אבל אם לא אמר לו למקפה, יאמר לו המוכר "למה (שהיית רוצה) [לא שתית] אותו [ולא היה לך לשהותו] עד שיחמיץ. ובקנקנים דמוכר, אם החמיץ תוך שלשה ימים אע"ג (דא"ל) [דלא אמר ליה] "למקפה אני צריך" הרי הוא ברשות מוכר. דהואיל ואין טילטול ונידנוד על הכתפים, מודה שמואל לרב דתוך שלשה ימים ברשות מוכר. וכל זמן שידוע שיינו של מוכר הוא מחמיץ, ה"ז מקח טעות, ואפילו בקנקנים דלוקח כשאמר לו למקפה. ומיהו אי לא אמר ליה למקפה, אע"פ שידוע שיינו מחמיץ, מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה. דהכי אקשינן בגמרא וכי ידוע שיינו מחמיץ מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי, ופרקינן ש"מ דמתניתין דא"ל למקפה.
<h2>דף צח.</h2>
ותנן יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת. ישן משל אשתקד. מיושן משל שלש שנים. ותנא מתיישן והולך עד החג, (כי) [פי'] צריך שלא יחמיץ (על) [עד] החג. וכתב הר"ם פי"ז דקנין, דבמקום שיש מנהג הכל כמנהג המדינה.
אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא לחנואה, פירוש כדי שימכור אותו מעט מעט, והחמיצה אפלגא או אתילתא, פירוש החמיצה כשהיא חצייה או כשלישה. חוזרת למוכר. ואע"פ שהוא מנדנד אותה הרי הוא כאילו התנה למקפה. דדבר ידוע דחנוני לטלטלה ולהוליכה לחנותו הוא צריך. והוא דלא שני בברזא, [פירוש] שהלוקח לא שינה הנקב שלה. אבל שינה הנקב הרי היא ברשות לוקח. והוא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא איבעי ליה למזבניה. אמר רבא האי מאן דמקבל חמרא דממטי ליה אפרייתא דבל שפט, אדמטי התם זיל. פירוש קבל חבית של יין כדי להוליכה למקום פלוני ולמוכרה שם. וקודם שהגיע לשם הוזל היין או החמיץ, ה"ז ברשות מוכר, מפני שהחבית והיין שלו. וכדאמרינן בגמרא כמאן כרבי יוסי בר חנינא.
